המרד הגדול
מרד היהודים בארץ ישראל נגד האימפריה הרומית בין השנים 66 עד 73 לספירה / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
המרד הגדול, או מרד החורבן, היה המרד המשמעותי הגדול הראשון של העם היהודי נגד האימפריה הרומית בארץ ישראל. המרד החל בשנת 66 לספירה והסתיים בשנת 73[1] בתבוסת המורדים.
תבליט משער טיטוס בו נראית תהלוכת ניצחון של לגיונרים רומאים הנושאים שלל מבית המקדש | |||||||||
מלחמה: מרידות יהודה ברומא | |||||||||
תאריכים | 66–73 (כ־7 שנים) | ||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
מלחמה אחרי | מרד התפוצות | ||||||||
מקום | פרובינקיית יהודה | ||||||||
תוצאה | ניצחון רומי | ||||||||
שינויים בטריטוריות | רומא החזירה לעצמה שליטה מלאה בפרובינקיה יודיאה | ||||||||
|
בין הגורמים למרד היו אכזריות השלטון הרומי, מתיחות בין היהודים לבין האוכלוסייה ההלניסטית בארץ, ייאוש ממותו של מלך יהודה אגריפס הראשון, וכן מתחים פנימיים בין הצדוקים לפרושים וכתות יהודיות אחרות.
לאחר הצלחות ראשוניות של המורדים, נשלחו המצביאים הרומאים בידי נירון קיסר אספסיאנוס (בתחילה ואחר שמונה לקיסר שלח את בנו טיטוס להשלים את דיכוי המרד) ובנו טיטוס (בירושלים ולאחר מכן) לדכא את המרד. הקרבות הגיעו לשיאם בשנת 70 לספירה, עם כיבוש ירושלים והחרבת בית המקדש השני על ידי טיטוס. דיכוי הלחימה בכל מעוזי המורדים, בהם מכוור ומצדה, נמשך כשלוש שנים נוספות.
המרד נכשל, הרומאים הצליחו לפגוע קשות ביהודים, ומנהיגיהם נהרגו או נלקחו בשבי. ירושלים וכן מספר ישובים בהרים הסובבים אותה ובגליל חרבו. מרכזו הרוחני, הפוליטי והדתי של העם היהודי, בית המקדש השני, חרב. מאות אלפי יהודים נהרגו, נפלו בשבי, הוגלו או נמכרו לעבדות.
כמעט כל המידע אודות המאורעות נמסר בידי יוסף בן מתתיהו (שבתחילת המרד היה מגן הגליל ולאחר שנכבשה יודפת הסגיר עצמו לאספסיאנוס ושינה שמו ל-"יוספוס פלאביוס") בספרו "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים".