פדיון הבן
מצווה לפדות את בכורות ישראל מחזקת הכהנים / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
פדיון הבן (או פדיון בכורות) הוא מצוות עשה מתוך תרי"ג מצוות, לפיה חייב כל אב מישראל לפדות את בנו הבכור מחזקת הכהן. עם היוולדו הבן שייך להקדש בשל מצוות קידוש בכורות ולכן יש לפדותו. החיוב לפדות חל מגיל 30 יום[1] אך ניתן לקיימו גם אחרי כן, וכן ניתן למסור את התשלום לפני כן ולהכריז שהפדיון תקף מגיל 30 יום.[2]
עובדות מהירות מקרא, משנה תורה ...
בחלק מעדות ישראל נהוג שהנשים הנוכחות בטקס הפדיון מקיפות את הילד בתכשיטיהן. | |
מקרא | ספר במדבר, פרק י"ח, פסוקים ט"ו–ט"ז |
---|---|
משנה תורה | ספר זרעים, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין, פרק י"א |
שולחן ערוך | יורה דעה, סימן ש"ה |
ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, עשה פ' ספר החינוך, מצווה שצ"ב |
סגירה
הפדיון הוא אחת מעשרים וארבע מתנות כהונה שבהן זכו אהרן ובניו הכהנים. התינוק נפדה מהכהן על ידי תשלום חמישה סלעים, שהם חמישה מטבעות כסף טהור, כל אחד במשקל סלע, או חפץ השווה לסכום זה.