יחסי אישות (הלכה)
צורת קיום יחסי המין על פי ההלכה / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
יחסי אישות (או בלשון חז"ל: תשמיש המיטה) בהלכה הם אוסף הכללים והחוקים בהלכה היהודית הנוגעים לקיום יחסי מין.
"חתונה יהודית", ציורו של יוזף ישראלס, 1903 | |
מקרא | ספר שמות, פרק כ"א, פסוק י' |
---|---|
משנה | משנה, מסכת כתובות, פרק ה', משנה ה' |
תלמוד בבלי | מסכת נדרים, דף כ', עמוד ב' |
משנה תורה | ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק כ"א, הלכות ט'–ט"ו |
שולחן ערוך |
שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ר"מ שולחן ערוך, אבן העזר, סימן כ"ה ושולחן ערוך, אבן העזר, סימן ע"ו |
ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות לרמב"ם, לאו רס"ב ספר החינוך, מצווה מ"ו |
מקורות נוספים |
איגרת הקודש המיוחסת לרמב"ן בעלי הנפש לראב"ד, שער הקדושה |
” | חיבור האדם אל אשתו כראוי – [הרי הוא] בדמיון בריאת שמים וארץ... בניין העולם ויישובו, ונעשה בו שותף למעשה בראשית | “ |
– איגרת הקודש המיוחסת לרמב"ן, אות ב |
בהלכה ישנה הדרכה מפורטת לגבי האופן שבו יש לקיים יחסי אישות, כולל התייחסות למקום, לתדירות, לעיתוי, וכן לדיבור, למחשבה ולכוונה בשעת קיום היחסים.
איש ואישה נשואים מחויבים זה לזה לקיום יחסי אישות, חוץ מזמן הנידה שבו הם אסורים זה על זה. תדירות חובת קיום היחסים בהלכה נקבעת באופן המותאם למצבם של בני הזוג. בהלכה ישנן דוגמאות הקובעות פרקי זמן של בין אחת ליום ועד אחת לחצי שנה, לפי עיסוקו של הבעל. מחויבותו של הבעל לקיום היחסים מכונה מצוות עונה, אך לפי הפסיקה די בכוונתו לשמח את אשתו באמצעות יחסי המין כדי להפוך אותם לדבר מצווה.
חלק מהיהדות רואה את התשוקה ואת ההנאה ביחסי אישות כמרכיבים חיוביים, ובלבד שהשימוש בהם ייעשה גם לשם מצווה. השקפה זו נובעת מתוך גישה של קידוש החומר כשהוא נעשה בכוונה נכונה ובאופן של קדושה וצניעות. עם זאת, זרם שני ביהדות התנגד להפרזה ביחסי אישות ואפילו המותרים, והדבר התבטא בדברי הרמב"ן שכינה את ה"שטוף בזימת אשתו" ומפריז בקיום יחסי אישות "נבל ברשות התורה".
ישנם הוגים הקושרים את יחסה של היהדות למין ליחסה לצרכים גופניים בכלל, כגון אכילה, שתייה וכדומה. הרמב"ם כותב כי האדם צריך לכוון כל מעשיו לידיעת הבורא ועבודתו, ובפרט שהאכילה, השתייה ואף הבעילה ייעשו לשם בריאות הגוף והנפש כאמצעי לעבודת הבורא[hebrew 1], כמאמר הפסוק: "צדיק אוכל לשובע נפשו"[2].