יהדות בלגרד
קהילה יהודית בת מספר עדות, המתקיימת בעיר בלגרד בירת סרביה לפחות מהמאה ה-13 ועד ימינו / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
יהדות בלגרד היא קהילה יהודית בת מספר עדות, המתקיימת בעיר בלגרד בירת סרביה לפחות מהמאה ה-13 ועד ימינו.[1] בשלהי 1940 הגיעה הקהילה לשיא גודלה, מנתה לפחות 12,000 נפשות והייתה הגדולה בקרב קהילות יהדות יוגוסלביה.[2] תיעוד שניוני ליהודים החיים בבלגרד קיים החל מאמצע המאה ה-14. בתיעוד זה לא מפורטים חיי קהילה. ב-1521 נכבשה בלגרד על ידי צבא האימפריה העות'מאנית ובהדרגה היגרו לעיר יהודים, בעיקר מקרב מגורשי ספרד ופורטוגל. בעיר הוקמה שכונה יהודית, שלימים נקראה דורצ'ול, ובני הקהילה השיגו מעמד כלכלי איתן. בראשית המאה ה-17 הפכה העיר למרכז הלכה, והוקמה בה ישיבה בראשות הרב יהודה לירמה. בשלהי המאה ה-17 מנתה הקהילה 800 נפשות.
תהליך שקיעתה ההדרגתי של האימפריה העות'מאנית מיצב את בלגרד בקו חזית הלחימה מול ממלכת הבסבורג. ב-1688, במהלך מלחמת האימפריה העות'מאנית-הליגה הקדושה (1683–1699), נכבשה בלגרד על ידי צבא ממלכת הבסבורג. נערכו פרעות ביהודי העיר, בהמשך נאסרו בני הקהילה, הובלו רגלית למחנות מעצר מרוחקים, והקהילה חרבה. שנתיים מאוחר יותר כבשו העות'מאנים בחזרה את בלגרד והחל תהליך שיקום איטי של הקהילה. ב-1717 נכבשה העיר על ידי האוסטרים. במועד זה כבר תועדה במקום קהילה אשכנזית. האוסטרים הקימו את "מנהלת בלגרד" לניהול ענייני העיר, ומינו את יוזף זיסקינד אופנהיימר ("היהודי זיס") למנהל הכלכלי של המנהלת. ב-1739 שבו העות'מאנים לשלוט בבלגרד, וב-1789 היא נכבשה שוב לתקופה קצרה על ידי האוסטרים.
ב-1804 פרצה המהפכה הסרבית אשר הובילה בפועל לסיום השליטה העות'מאנית ולהקמת נסיכות סרביה. במהלך הקרבות סבלה קהילת בלגרד מפרעות ובניה נאלצו להימלט ממנה. לאחר עלייתו לשלטון של מילוש אוברנוביץ' עבר על הקהילה תור זהב קצר ימים, ובמהלכו זכו לשוויון זכויות. ב-1842 שב בית קאראג'ורג'ביץ' לשלטון והונהג שלטון לאומני שבו הייתה קבוצת מגיני החוקה דומיננטית. שוויון הזכויות בוטל, והוטלו מגבלות מסחר, תנועה ומגורים וכן מגבלות כלכליות. לאחר קונגרס ברלין הופעל לחץ בינלאומי כבד על הסרבים להחיל שוויון זכויות למיעוטים ובכלל זה ליהודי בלגרד. הסרבים השתהו בתהליך, ורק ב-1888 אושרה חוקה שהסדירה את מתן שוויון הזכויות ליהודים. בשלהי המאה ה-19 החלה פעילות ציונית בקהילה וב-1897 השתתף נציגה בקונגרס הציוני העולמי הראשון. לאחר מלחמת העולם הראשונה וכינון ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים, הייתה הגירה פנימית מקהילות קטנות לבלגרד, ומספר בני הקהילה גדל לכ-8,000 ב-1931, ולכ-12,000 בשלהי 1940.
ב-6 באפריל 1941 פלשה גרמניה הנאצית ליוגוסלביה והכניעה את צבאה תוך ימים אחדים. יוגוסלביה חולקה בין מדינות הציר ואזור בלגרד נותר בשליטת הגרמנים. במהלך שואת יהודי יוגוסלביה הושמדו למעלה מ-90 אחוז מיהודי בלגרד. הגברים נשלחו למחנה הריכוז טופובסקה שופה ונורו למוות בגאיות ההריגה ביאיינצי, ביאבוקה ובקומודראז', והנשים והילדים נשלחו למחנה ההשמדה סיימישטה והומתו באמצעות משאיות גז. עד סוף מאי 1942 לא נותרו יהודים בבלגרד עצמה. לאחר שחרור העיר על ידי כוחות הפרטיזנים של טיטו, שבה שארית הפליטה לעיר, וחודשה בה הפעילות הקהילתית. כחלק ממפעל ההנצחה הוקם בעיר המוזיאון להיסטוריה יהודית. לאחר הקמת מדינת ישראל עלו אליה רבים מיהודי בלגרד. בשנות קיומה של יוגוסלביה, השתלבו בני הקהילה בחיים הפוליטיים והכלכליים במדינה, תוך היטמעות באוכלוסייה הכללית ומזעור סממנים לאומיים ודתיים. בראשית שנות ה-90 התפרקה יוגוסלביה והוקמה סרביה, והפעילות הקהילתית חידשה את האופי הלאומי-דתי שלה. ב-2022 התגוררו בבלגרד כ-1,500 יהודים.