חוק הברזל של השכר
תאוריה כלכלית / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
חוק הברזל של השכר (בגרמנית: Ehernes Lohngesetz, באנגלית: iron law of wages) היא תאוריה כלכלית, שנוסחה בנפרד על ידי פרדיננד לסל ודוד ריקארדו.
על פי התיאוריה, השכר הריאלי נוטה, במהלך הזמן, להגיע לשכר המינימלי הדרוש לצורכי הקיום של העובד. קרל מרקס ופרידריך אנגלס ייחסו נוסחה זו לפרדיננד לסל במהלך המאה ה-19.[1]
לדברי לאסל, השכר לא יכול לרדת מתחת לרמת שכר הקיום, כי ללא קיום, פועלים לא יוכלו לעבוד. עם זאת, הפועלים נמצאים בשוק עבודה תחרותי שבסופו של דבר תוריד את השכר בתפקידים מסוימים לרמה מינימלית זו. הדבר נובע מהתיאוריה הדמוגרפית של מלתוס, לפיה האוכלוסייה עולה כאשר השכר הוא מעל "שכר הקיום" ויורדת כאשר השכר נמוך מהקיום. בהנחה שהביקוש לעבודה הוא פונקציה נתונה בירידה מונוטונית של שיעור השכר הריאלי, התיאוריה חזתה אז, כי היצע העבודה (כלומר האוכלוסייה) יעלה או ירד למספר העובדים הדרושים בשכר קיום.
ההצדקה לכך הייתה שכאשר השכר גבוה יותר, היצע העבודה יגדל ביחס לביקוש, וייצור עודף היצע ובכך ידכא את השכר הריאלי בשוק; כאשר השכר נמוך יותר, היצע העבודה יירד, ויגדיל את השכר הריאלי בשוק. הדבר ייצור התכנסות דינמית ויביא לאיזון שכר קיום עם אוכלוסייה קבועה, בהתאם לתאוריית ההיצע והביקוש.
ריקרדו ציין, כי התחזית העומדת בבסיס התיאוריה לא תתגשם כל עוד השקעה חדשה, טכנולוגיה או גורם אחר יביא לביקוש לעבודה לגדול מהר יותר מהאוכלוסייה. זאת, כיוון שבמקרה כזה, גם השכר הריאלי וגם האוכלוסייה יגדלו עם הזמן. המעבר הדמוגרפי (מעבר משיעורי ילודה ותמותה גבוהים לשיעורי ילודה ותמותה נמוכים במדינות מתועשות) הביא לשינוי הדינמיקה האמורה ברוב מדינות העולם המפותח, והוביל לכך שהשכר במדינות אלו גבוה בהרבה משכר הקיום. אפילו במדינות הסובלות מאוכלסיה המתרחבת במהירות, הצורך בכוח אדם מיומן במקצועות מסוימים גורם לשכר במקצועות אלו לעלות הרבה יותר מהר מאשר באחרים.