הסימפוניה הרביעית של מאהלר
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
הסימפוניה הרביעית בסול מז'ור של גוסטב מאהלר נכתבה בין 1899 ל-1900. ביצוע הבכורה היה ב-25 בנובמבר 1901, במינכן שבגרמניה, בביצוע התזמורת הפילהרמונית של מינכן ובניצוחו של מאהלר עצמו. היא הקצרה ביותר בתשע הסימפוניות שכתב מאהלר, למעט אולי הסימפוניה הראשונה, והיא באה לאחר הסימפוניה הארוכה ביותר של מאהלר, הסימפוניה השלישית, שהזמן הדרוש לביצועה קרוב לשעתיים. משך נגינתה של הסימפוניה הרביעית נע בין 50 ל-60 דקות. לסימפוניה ארבעה פרקים, המבנה המקובל עוד מהתקופה הקלאסית, אך לנגינתה נדרשת תזמורת גדולה יחסית, אף כי חסרים בה כמה מכלי הנשיפה שמאהלר הרבה להשתמש בהם בסימפוניות שלו, כגון טוּבּות וטרומבונים. לעומת זאת, פרטיטורת הסימפוניה מכילה כלים יוצאי דופן, שאינם מופיעים בסימפוניות אחרות של מאהלר, כגון פעמוני מזחלת בפרק האחרון, וכינור "צוענים" המכוון לטון אחד מעל שאר התזמורת, מה שמקנה לצלילו גוון זיופי ונבוב, אפל משהו.[1] כמו בסימפוניה השנייה של מאהלר וכן בשלישית ובשמינית, גם בסימפוניה זו נעשה שימוש בקולות שירה: סולו סופרן בפרק האחרון. פרק זה, שהסימפוניה נוצרה בהשראתו וסובבת עליו, נכתב עוד בשנת 1892. הסימפוניה הרביעית ידועה באופייה הקלאסי והעדין[2], בניגוד לרוב יצירותיו של מאהלר (ובכלל זה שאר הסימפוניות שלו), הנוטות לפסימיות ואף לאלימות מסוימת בתזמורן, ומרבות לעסוק במוות. גם בסימפוניה זו מוקדש פרק שלם לנושא המוות, אך כמו בסימפוניה השנייה, שם מוצג המוות כמילוט מייסורים וכשלב מעבר אל התחייה, גם כאן מוצג המוות לא כדבר אפל ומרושע אלא כדבר חיובי, שחייבים להשלים עמו ולקבל אותו, וכמורה דרך אל העולם הבא[3].
הסימפוניה הרביעית היא האחרונה מבין ארבע סימפוניות קרן הפלא של הנער. בשלוש הסימפוניות הבאות לא השתמש מאהלר בקול שירה, עד הסימפוניה השמינית, שחיבר כחמש שנים מאוחר יותר. זו הסימפוניה הראשונה של מאהלר שלא קיבלה כינוי כולל (כמו בסימפוניה הראשונה "טיטאן" והשנייה "התחייה"), או כינויים לפרקים נפרדים (כמו בסימפוניה השלישית).