בני דת משה
הגדרה עצמית וחיצונית של יהודים במערב אירופה / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
בני דת משה או בני דת ישראל (בצרפתית: Français de confession mosaïque, "צרפתים בני דת משה", Israélites; בגרמנית: Deutschen mosaischen Konfession, "גרמנים בני דת משה", Israeliten; בהונגרית: Mózes-hitű magyarok, "הונגרים בני דת משה", Izraeliták) היה מונח נפוץ להגדרה חיצונית והגדרה עצמית של היהודים, שאומץ במרכז ובמערב אירופה בימי האמנציפציה במאה ה-19.
הכינוי שיקף את הנחות היסוד של האמנציפציה והשקפת העולם הליברלית לגבי מקומם של היהודים בחברה האירופאית המודרנית. הוא נועד להדגיש את היותם אזרחים בני הלאום המקומי, שכל נבדלותם התמצתה בהשתייכותם הדתית, במובן הצר של המונח. המושג, כמו גם האידאולוגיה שמאחוריו, זכו לפופולריות בעיקר במדינות לאום בעלות השאיפה להומוגניות שהייתה בהן אוכלוסייה יהודית גדולה, כמו צרפת, גרמניה והונגריה.
ההפנמה של המעמד שווה-הזכויות הייתה כרוכה בניסיון להפוך את היהדות לדת במובן המערב-אירופאי, כלומר לעניין של אמונה פרטית, ומחיקה או התעלמות מיסודות במסורת היהודית שלא התאימו לתפישה זו. ההגדרה כ"בני דת משה" אומצה לראשונה בשלהי המאה ה-18, ונעשתה רווחה בהדרגה מראשית המאה ה-19. היא החלה להיתקל בקשיים עם עליית האנטישמיות בסוף אותה מאה, ואיבדה את תוקפה עם הסלמת שנאת היהודים בין מלחמות העולם. המונח נעלם למעשה אחרי השואה.