תור הזהב של הפיראטים
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
תור הזהב של הפירטיות (באנגלית: Golden Age of Piracy) הוא כינוי נפוץ לתקופה שבין 1650 ו-1730, כאשר פיראטיות ימית הייתה גורם משמעותי בהיסטוריה של האיים הקאריביים, בריטניה, מדינות האוקיינוס ההודי, צפון אמריקה ומערב אפריקה.[1]
את תור הזהב של הפיראטים נהוג לחלק לשלוש תקופות:
- תקופת השודדים הראשונה (בין 1650 ועד 1680), המאופיינת במאים אנגלים-וצרפתים, שהתבססו בג'מייקה ובטורטוגה ותקפו את המושבות הספרדיות והספנות בים הקריבי ובמזרח האוקיינוס השקט.
- הנתיב הפיראטי (שנות 1690), נתיב שייט של הפיראטים שיצאו למסעות למרחקים ארוכים מאמריקה כדי לשדוד משלוחים של חברת הודו המזרחית באוקיינוס ההודי ובים סוף.
- התקופה שלאחר מלחמת הירושה-הספרדית (1716 עד 1726), כאשר ימאים (פריבטירים, שכירי חרב ימיים) נותרו מובטלים והם פנו בהמוניהם לפיראטיות בים הקריבי, באוקיינוס ההודי, בצפון אמריקה החוף המזרחי, ובחוף מערב אפריקה.
הגדרות צרות יותר של "תור הזהב" שוללות לפעמים את התקופות הראשונה או השנייה, אך רובן כוללות לפחות חלק מהשלישית. התפיסה המודרנית של פיראטים כפי שמתוארת בתרבות הפופולרית נגזרת במידה רבה מתקופת הזהב של הפיראטיות.
גורמים שתרמו לתור הזהב של הפיראטיות כללו את העלייה בכמויות המטענים היקרים שנשלחו לאירופה מאזורי האוקיינוס העצומים, צמצום חילות הים האירופיים, וכן ההכשרה והניסיון שרבים מהמלחים צברו בחילות הים האירופיים (במיוחד הצי המלכותי), ושלטון לא יעיל במושבות האירופאיות מעבר לים. המעצמות הקולוניאליות בזמנו נלחמו ללא הרף בפיראטים.