תאוריית הרשות המחוקקת העצמאית של המדינות
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
במשפט חוקתי בארצות הברית, תאוריית הרשות המחוקקת העצמאית של המדינות (באנגלית: Independent State Legislature Theory, בקיצור: ISLT; מכונה גם "דוקטרינה") היא הטענה שחוקת ארצות הברית מעניקה לבתי המחוקקים של מדינות ארצות הברית סמכות עצמאית להסדרה של הבחירות הפדרליות בתוך המדינה, ושבתוך המדינות סמכות זו היא בלעדית, כך שהמחוקקים כפופים לחוק הפדרלי בלבד. לפי הגרסה החזקה של התאוריה, אותה פסל בית המשפט העליון של ארצות הברית ביוני 2023, לרשויות הממשל האחרות במדינה – בתי המשפט ומושל המדינה – אין כלל סמכות להתערב בהחלטות המחוקקים בנוגע לאסדרת הבחירות הפדרליות, ובאופן ספציפי אין לבתי המשפט סמכות להכפיף את המחוקקים לחוקת המדינה ואין למושל זכות להטיל וטו על החלטותיהם, בכל הקשור לכללי הבחירות. גרסאות מתונות מאפשרות מידה מוגבלת של ביקורת שיפוטית (לדוגמה, בעניינים פרוצדורליים) או מקבלות את הסמכות של מושלים להטיל וטו, בהתאם להליך החקיקה המקובל במדינה.
תומכי התאוריה טוענים כי היא מבוססת ישירות על סעיפים בפרק 1 ופרק 2 לחוקה, ושהיא נתמכת על ידי הפרשנות המקובלת של החוקה בזמן אשרורה. עם זאת, תמיכה בתאוריה החלה להתגבש רק אחרי הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 2000, כאשר שמע בית המשפט העליון טיעונים בתיק בוש נגד גור (אנ'). פרקליטיו של ג'ורג' ווקר בוש הציגו בפני בית המשפט טיעונים הקשורים לתאוריה, ונשיא בית המשפט העליון ויליאם רנקוויסט תמך, בדעת מיעוט, בגרסה של התאוריה. לאחר מכן צברה התאוריה תמיכה בקרב חלק מהמשפטנים השמרנים, ובהקשר של הבחירות בשנת 2020,[1] ארבעה שופטים בבית המשפט העליון הביעו עמדות שהתפרשו כתמיכה מלאה או חלקית בתאוריה.[2]
מבקרי התאוריה טוענים כי אין לה בסיס בשפה של החוקה או בדיונים שקדמו לאשרורה,[3] ושמההיסטוריה של ארצות הברית ניתן להבין כי החוקה מעולם לא הובנה כתומכת בתאוריה. בנוסף, לפי המבקרים, התאוריה מסוכנת כיוון שהיא מבקשת להסיר את מערכת האיזונים והבלמים שמונעים מהמחוקקים במדינות השונות לפגוע בזכות של אזרחים לבחור, להטות את מחוזות הבחירה ולהציב מכשולים בפני המצביעים בבחירות, באופן שאינו דמוקרטי.[4]
בפסק דין מור נגד הרפר, שניתן ב-27 ביוני 2023, דחה בית המשפט העליון את הגרסה החזקה של התאוריה, ברוב של 6-3. פסק הדין, שעסק במפת מחוזות הבחירה של קרוליינה הצפונית, קבע שסעיף הבחירות בפרק 1 לחוקה לא מעניק לבתי המחוקקים של המדינות סמכות בלעדית ולא פוטר אותם מביקורת שיפוטית בבתי המשפט של המדינות. פסק הדין לא עסק בהליך בחירת האלקטורים על פי פרק 2 לחוקה.[5]