שיונגנו
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
שְׂיוֹנְגנוּ (סינית: 匈奴, פיניין: Xiōngnú, וייד-ג'יילס: Hsiung-nu) הוא המונח הסיני לקונפדרציה של שבטים נוודים שמקורם אינו ידוע, שבין המאה השלישית לפנה"ס למאה הרביעית שלטו על חלקים גדולים ממרכז אסיה תחת שליט מרכזי המכונה "שאנְיוּ". סופם שהתפזרו לאחר תבוסות שנחלו מהסינים ומהשבטים הסמוכים ונדחקו בחלקם מערבה.
ממשל | |
---|---|
משטר | קונפדרציה של עמים נוודים |
ראש מדינה | Chanyu |
שפה נפוצה | Hunnic, מונגולית |
עיר בירה | לונְגצֶ'נְג (蘢城) בסמוך לחושוו-צאידם שבעמק אורחון במונגוליה, נקבעה כאתר מפגש שנתי ועיר הבירה דה פקטו |
גאוגרפיה | |
יבשת | אסיה |
היסטוריה | |
הקמה | |
תאריך | המאה השלישית לפנה"ס |
פירוק | |
תאריך | 460 |
ישות יורשת | מדינת שְׂייֵנְבֵּיי |
השיונגנו מוזכרים לראשונה במקורות הסיניים בשנת 230 לפנה"ס, אבל היו מוכרים בסין כנראה קודם לכן, ונראה שהייתה להם השפעה על אמנות הלחימה בסין בתקופת המדינות הלוחמות. יכולתם הצבאית והניידות של פרשיהם הטילו אימה על הסינים עד כדי כך שצ'ין שה-חואנג, קיסר סין הראשון ומייסד שושלת צ'ין, הורה לבנות את החומה הגדולה על מנת להגן על סין מהתקפותיהם. היחסים בין השושלות סיניות הקדומות והשְׂיוֹנְגנוּ היו מורכבים, וכללו תקופות חוזרות ונשנות של עימות צבאי וקנוניות, וביניהן תקופות של סחר הדדי, חלוקת תשורות הדדית (בפועל תשלום כופר סיני למניעת התקפה) ובריתות באמצעות נישואים.
במאה השנייה לפנה"ס הם הביסו את קונפדרציית השבטים של היְוֵּאגְ'ה שהייתה קודם העם השליט ותפסו את השטחים בהם ישבו קודם (רוב מבין אנשי היְוֵּאגְ'ה נמלט מערבה והקים בסופו של דבר את אימפריית קושאן) והפכו בכך לכוח החזק ביותר בערבות שמצפון לסין. הם מופיעים במקורות הסיניים מהמאה השלישית לפני הספירה כשליטים של אימפריה תחת מָאוֹדוּן (שהפך למנהיג העליון ב-209 לפני הספירה)[1] שגבולותיה התרחבו מעבר למונגוליה המודרנית. הם היו פעילים באזורים של דרום סיביר, מערב מנצ'וריה והמחוזות של סין המודרנית: מונגוליה הפנימית, גאנסו ושינג'יאנג.
חוקרים רבים משערים כי השיונגו הם האבות הקדמונים של שבטי ההונים שהטילו חיתתם על אירופה בשלהי תקופת האימפריה הרומית במהלך המאות הרביעית והחמישית לספירת הנוצרים, אם כי קיימות גם טענות השוללות זאת.[2] גם כיום רואים אותם עמים טורקיים ומונגוליים כאבותיהם הקדמונים, טענה הנתמכת על ידי היסטוריונים רבים.
רוב המידע על השְׂיוֹנְגנוּ הגיע ממקורות סיניים. המעט שידוע על שמות מנהיגיהם ועל תואריהם מגיע מתעתיקים סיניים של שפתם. השפה של השְׂיוֹנְגנוּ הייתה נושא להשערות מגוונות מכיוון שרק מילים מעטות, בעיקר תארים ושמות פרטיים, נשמרו במקורות הסיניים. בין השפות שהוצעו היו היניסיאנית, פרסית, טורקית ומונגולית.[3]