משתמש:WikiJunkie/שנות ה-60 של המאה ה-20 במוזיקה הפופולרית
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
ערך זה מכיל סקירה של האירועים והמגמות העיקריות במוזיקה הפופולרית במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20
המוזיקה הפופולרית השתנתה באופן ניכר באמריקה הצפונית ובאירופה במהלך העשור. במהלך העשור החלה ההתפתחות של מוזיקת הרוק ותחילת עידן האלבומים. בעוד שבתחילת העשור טרנדים שונים של מוזיקת הפופ והרוק אנד רול משנות ה-50 המשיכו להתקיים, עם זאת, מוזיקת הרוק אנד רול הפופולרית החלה במהלך העשור להשתמש יותר בגיטרות חשמליות כאשר אמנים בינלאומיים בולטים הפכו לאמנים בולטים בז'אנר. בתחילת שנות ה-60 תתי הז'אנרים פופו רוק, מוזיקת ביט, רוק פסיכדלי, בלוז רוק ופולק רוק הפכו לכמה מתתי הז'אנרים הפופולריים ביותר של מוזיקת הרוק. במחצית השנייה של העשור היתה למוזיקת הרוק הפופולרית השפעות רבה ממוזיקת קאנטרי ומוזיקת פולק והמגמה תרמה רבות לכך שדור חדש של זמרים-יוצרים, אשר כתבו וביצעו את יצירותיהם, הפך פופולרי במיוחד באותה העת. לקראת סוף העשור היו גם ז'אנרים נוספים שזכו לפופולריות רבה כולל בארוק פופ, סאנשיין פופ, ובאבל גאם פופ, ורוק מתקדם, כאשר שני הז'אנרים האחרונים זכו להצלחה רבה יותר במהלך שנות ה-70. בנוסף לכך במהלך העשור עלתה במיוחד הפופולריות של מוזיקת הנשמה ומוזיקת הפאנק. ז'אנר הרית'ם אנד בלוז המשיך להיות פופולרי במהלך העשור. בנוסף היו גם ז'אנרים של המוזיקה הלטינו-אמריקאית שזכו להצלחה ניכרת במהלך העשור כמו בוסה נובה, סקא, וקליפסו.
בסוף שנות ה-50 נוסדו להקות רבות בערים מרכזיות בממלכה המאוחדת כמו ליברפול, מנצ'סטר, ברמינגהאם ולונדון. אחת מהערים עם הסצנה הפורייה ביותר באותה התקופה היתה ליברפול, שם לפי ההערכות פעלו במהלך שנות ה-60 בסביבות כ-350 להקות שונות, אשר ניגנו בעיקר באולמות נשפים, באולמות קונצרטים ובמועדונים. להקות הביט הושפעו במיוחד להקות אמריקאיות שהיו פופולריות במיוחד באותה התקופה כמו באדי הולי והצרצרים (שממנה להקת הביטלס קיבלה את ההשראה לשם הלהקה שלהם), וכמו גם להקות בריטיות כמו הצלליות. בעקבות ההצלחה הניכרת לה זכתה בתחילת העשור להקת הביטלס בבריטניה, היו אמנים נוספים מליברפול שהצליחו בעקבות כן גם להגיע לצמרת המצעדים ובהם סילה בלאק, ג'רי והפייסמייקרס ולהקת המחפשים. להקות הביט שזכו להצלחה הניכרת ביותר בבמינגהאם כללו את להקת ספנסר דייויס ולהקת המודי בלוז. להקות הביט שזכו להצלחה הניכרת ביותר בלונדון במהלך העשור כללו את להקת דייב קלארק פייב, להקת הרולינג סטונז, להקת היארדבירדס ולהקת הקינקס. הלהקה הבריטית הראשונה שזכתה להצלחה עצומה במהלך העשור אשר לא היתה מליברפול, הייתה להקת פרדי והדרימרס, אשר היתה ממנצ'סטר. להקות הביט הבריטיות היו אלו שהובילו את תקופת הפלישה הבריטית בתולדות המוזיקה אשר במסגרתה הם הצליחו להגיע לצמרת מצעדי הפופ האמריקאיים בתקופה שאחרי 1964, והיוו את המודל להתפתחויות חשובות רבות במוזיקת הפופ והרוק.
סצנת הרוק הבריטית, אשר צמחה בתחילת העשור עם להקות ביט כמו הביטלס, התבססה על מגוון רחב של השפעות אמריקאיות כולל מוזיקת נשמה, רית'ם אנד בלוז ורוק גלישה. בתחילה, להקות הביט הבריטיות הפיקו בפועל אינטרפרטציה מחודשת למוזיקה האמריקאית, אותה הם ניגנו עבור אנשים שרקדו את ריקוד הטוויסט האמריקני. בסופו של דבר הלהקות הללו שילבו בשירי הרוק המקוריים שלהם רעיונות מוזיקליים מורכבים יותר ויותר וכמו גם סאונד ייחודי. בתחילת העשור להקות רוק בריטיות כמו הרולינג סטונז, האנימלס, והיארדבירדס היו חלק ממגון להקות בריטיות שהחלו להתבסס יותר ויותר על ההשפעות של מוזיקת הבלוז האמריקנית. במהלך 1963 החלה להקת הביטלס וכמו גם להקות ביט נוספות, כמו המחפשים וההוליס, לזכות לפופולריות רבה ולהצלחה מסחרית ניכרת קודם כל בממלכה המאוחדת עצמה.
בינואר 1964 מוזיקת הרוק הבריטית הצליחה לזכות לראשונה לפופולריות עצומה בארצות הברית כאשר שיריהם של להקת הביטלס החלו לראשונה להגיע לצמרת מצעדי המוזיקה בארצות הברת. השיר "I Want to Hold Your Hand" היה הלהיט הראשון של הלהקה שהגיע למקום הראשון במצעד הבילבורד הוט 100, אשר החלה את "הפלישה הבריטית" למצעד המוזיקה האמריקאי. השיר הופיע לראשונה במצעד האמריקאי ב-18 בינואר 1964 כאשר בתחילה הוא היה במקום ה-45 בעוד שבהמשך הוא הפך לסינגל המושמע ביותר במשך 15 שבועות בסך הכל. ההופעה הראשונה של להקת הביטלס בתוכנית האירוח האמריקנית המופע של אד סאליבן ב-9 בפברואר 1964 נחשבת לאבן דרך בתרבות הפופ האמריקאית. כ-73 מיליון צופים צפו בשידור חי בפרק ההוא של תוכנית האירוח, והדבר נחשב באותה העת לשיא עבור תוכנית טלוויזיה אמריקאית. הביטלס הפכו בשנים הבאות ללהקת הרוק המצליחה ביותר בעולם והשפיעה רבות על ההצלחה של מספר רב של להקות בריטיות אחרות בעשורים הבאים.
במהלך השנתיים הבאות פיטר וגורדון, האנימלס, מנפרד מן, פטולה קלארק, פרדי והדרימרס, מתבודדי הרמן, הרולינג סטונז, הטרוגס ודונובן הצליחו להביא לפחות סינגל אחר או יותר למקום הראשון במצעד האמריקני. אמנים נוספים שנכללים ב"פלישה הבריטית" כוללים את הקינקס ודייב קלארק פייב. להקות "הפלישה הבריטית" זכו במקביל גם להצלחה רבה במצעדי המוזיקה הבריטים לאורך שנות ה-60.
הפלישה הבריטית תרמה רבות לכך שמוזיקת הרוק אנד רול הפכה במהלך העשור למוזיקה בינלאומית יותר, ופתחה את הדלת למבצעים בריטים רבים שזכו להצלחה בינלאומית בעשורים הבאים. ניתן לטעון שההצלחה של הפלישה הבריטית למצעדים האמריקנים הובילה בארצות הברית לדעיכת ההצלחה של רוק הגלישה האינסטרומנטלי, של הרכבי הנשים, ושל אלילי הנוער שכיכבו בצמרת של מצעד השירים האמריקאי בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60. ההצלחה של הפלישה הבריטית פגעה גם בקריירות של אמני/להקות רית'ם אנד בלוז מבוססים כמו פאטס דומינו וצ'אבי צ'קר ואפילו השפיע באופן זמני על ההצלחה במצעדים של אמני רוק אנד רול כמו אלביס פרסלי.
במקביל להתפתחות של מוזיקת הביט בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 התפתחה בממלכה המאוחדת סצנת בלוז בריטית אשר הפיקה אינרפרטציה מחודשת לצלילי מוזיקת רית'ם אנד בלוז האמריקאית ובפרט לסאונד של אמני הבלוז רוברט ג'ונסון, האולין וולף ומאדי ווטרס. סצנת מוזיקת הבלוז הבריטית הגיעה לשיא לשיא הפופולריות שלה במהלך שנות ה-60 כאשר הסצנה פיתחה סגנון ייחודי בו הגיטרה החשמלית היתה דומיננטית אשר תרם להפיכתם של אמנים בריטים רבים בז'אנר לכוכבים בינלאומיים כולל הרולינג סטונז, אריק קלפטון, היארדבירדס, פליטווד מק ולד זפלין.
חלק מהאמנים שהתמקדו בתחילה בבלוז רוק בחרו בהמשך ליצור מוזיקה בתתי-סוגות אחרות של מוזיקת רוק, וכתוצאה מכך סצנת הבלוז הבריטית סייעה גם ביצירה של תת-ז'אנרים רבים של מוזיקת רוק, כולל רוק פסיכדלי ומוזיקת הבי מטאל.
מוזיקת הרוק הפסיכדלי הבריטית התפתחה במהלך אמצע שנות ה-60 והיא הושפעה בעיקר מתת-התרבות הפסיכדלית של שנות ה-60 אשר נוצרה בעיקר על ידי אנשים שהשתמשו בסמים פסיכדליים דוגמת LSD, מסקלין ופסילוציבין. השירים של המוזיקה הפסיכדלית השתמשה לעתים רבות בכלי נגינה לא מערביים כמו הראגות והסיטארים אשר נפוצים במוזיקה הודית, וכמו גם שילבו אפקטים מיוחדים שנוצרו באולפן ההקלטות, קטעים אינסטרומנטליים ארוכים, ומילים סוריאליסטיות. אמנים בריטים בולטים כמו אריק ברדון, להקת The Who, להקת Cream, פינק פלויד והביטלס הפיקו במהלך שנות ה-60 מספר שירים בז'אנר. היו גם לא מעט להקות פסיכדליה בריטיות שרק התמקדו בביצוע הופעות חיות במהלך שנות ה-60 ומעולם לא פרסמו את המוזיקה שלהן.