משתמש:Cgruda/ארג"ח4
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
מיר (ברוסית: Мир - תבל, שלום)הייתה תחנת חלל שחגה במסלול לווייני נמוך סביב כדור הארץ בין 1986 ל-2001, בתחילה תחת שליטת ברית המועצות ואחר כך בידי רוסיה. מיר, שהייתה תחנת החלל המודולרית הראשונה, הורכבה בחלל בין 1986 ל-1996, שקלה יותר מכל רכב חלל אחר עד לאותה תקופה, והחזיקה בשיא ללוויין המלאכותי הגדול ביותר של כדור הארץ עד להתפרקותה באטמוספירה ב-מרץ 2001 (השיא נשבר ומוחזק כיום על ידי תחנת החלל הבינלאומית). מיר שימשה כמעבדה בתנאי חוסר משקל וצוותיה ביצעו בה ניסויים בביולוגיה, פיזיקה, אסטרונומיה, מטאורולוגיה וטכנולוגיית חלל במטרה לפתח יכולת שהייה ממושכת בחלל.
מיר | |
תחנת החלל מיר כפי שצולמה במעבורת החלל אנדוור בעת משימת STS-89 | |
מידע סטטיסטי | |
זיהוי NSSDC | 1986-017A |
אות קריאה | מיר |
צוות | 3 |
שיגור | 20 בפברואר 1986 - 23 באפריל 1996 |
אתר שיגור | LC-200/39 ו-LC-81/23, קוסמודרום בייקונור LC-39A, מרכז החלל קנדי |
חדירה | 23 במרץ 2001, 05:59 UTC |
מסה | 129,700 ק"ג |
אורך | 19 מטר (מיחידת הבסיס לקוונט-2) |
רוחב | 31 מטר (מפרירודה ליחידת העגינה) |
גובה | 27.5 מטר (מקוונט-2 לספקטר) |
נפח (מדוחס) | 350 מטרים מעוקבים |
לחץ אטמוספירי | c.101.3 kPa |
פריגיאה | 354 ק"מ |
אפוגיאה | 374 ק"מ |
נטיית מסלול | 51.6° |
מהירות ממוצעת | 7,700 מטר/שנייה |
זמן הקפה | 91.9 דקות |
הקפות ליום | 15.7 |
ימים במסלול | 5,519 יום |
מתוכם מאוישים | 4,529 יום |
מספר הקפות | 89,331 |
המידע נכון ליום החדירה - 23 במרץ 2001 | |
תרשים | |
תרשים של מיר עם סיום הרכבתה ב-1996 |
מיר הייתה תחנת החלל הראשונה שאוישה באופן רציף, והופעלה על ידי צוותים למשך תקופות ארוכות. מיר החזיקה בשיא השהייה המאוישת הרציפה בחלל - 3,644 יום - עד ל-23 באוקטובר 2010 (אז נשבר השיר על ידי תחנת החלל הבינלאומית),[1] והיא מחזיקה בשיא לטיסת החלל הארוכה ביותר של אדם יחיד - שיא של ואלרי פוליאקוב - 437 ימים ו-18 שעות. מיר הייתה מאוישת בסך הכל 12 וחצי שנים מתוך 15 שנות פעילותה, וסיפקה מגורים לצוות קבוע בן שלושה אנשים ולצוותים גדולים יותר לביקורים קצרים.
בעקבות הצלחת תוכנית סאליוט, מיר ייצגה את השלב של תוכנית תחנת החלל הסובייטית. הרכיב הראשון של התחנה, הידוע כיחידת הבסיס, שוגר ב-1986. אחריו שוגרו 6 יחידות נוספות, כולם על גבי משגר פרוטון (מלבד יחידת העגינה). עם סיום הרכבתה ב-1996 כללה התחנה 7 יחידות מדוחסות אוויר ומספר רכיבים לא מדוחסים. את הכוח לתחנה סיפקו מספר לוחות סולאריים שהוכבו על יחידות התחנה. מיר חגה במסלול בגובה של בין 296 ק"מ ל-421 ק"מ במהירות ממוצעת של כ-27,700 קמ"ש, והשלימה כ-15.7 הקפות ביום.[2][3][4]
תחנת החלל מיר שוגרה במקור כחלק מתוכנית החלל הסובייטית במטרה להוות תחנת מחקר מאוישת למחקרים ממושכים בחלל, ועם התפרקות ברית המועצות עברה לידיה של סוכנות החלל הפדרלית של רוסיה (RKA). על אויישה התחנה בעיקר על ידי קוסמונאוטים, בתחילה מברית המועצות ולאחר מכן מרוסיה. עם זאת, שיתופי פעולה של ברית המועצות ורוסיה עם מדינות שונות, כגון אינטרקוסמוס, יורומיר ותוכנית מיר ומעבורות החלל, הפכו את התחנה לנגישה גם עבור קוסמונאוטים ממדינות שהזדהו עם ברית המועצות (כגון גרמניה המזרחית ואף סוריה), וגם לאסטרונאוטים אירופאים, יפנים וצפון אמריקאים. ב-2001 העריך יורי קופטב, מנהלה לשעבר של RKA, כי תוכנית מיר (כולל הפיתוח, הבנייה והפעילות המסלולית) עלתה כ-4.2 מיליארד דולר.[5] מיר שורתה על ידי חלליות סויוז (מסדרות T ו-TM), פרוגרס (מהסדרה המקורית, מסדרה M ומסדרה M1) ומעבורות החלל האמריקאיות, וביקרו בה טייסי חלל מ-12 מדינות שונות.[6]