יצחק מבילשטיין
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
רבי יצחק הלוי מבילשטיין (נפטר בסביבות ה'קל"ז, 1377), המכונה רבי יצחק "אסיר התקוה", היה ראש ישיבה ומנהיג ציבור ביהדות אשכנז במחצית השנייה של המאה ה-14, לאחר גזרות ק"ט. עלה לארץ ישראל כמנהיג קבוצת תלמידי חכמים, והקים ישיבה בירושלים.[1]
כינוי | אסיר התקוה |
---|---|
פטירה | ירושלים |
תאריך עלייה | ה'ק"י (1350) |
מקום פעילות | היידלברג, ירושלים |
השתייכות | יהדות אשכנז |
רבותיו | רבי אלכסנדרי זוסלין הכהן |
תלמידיו | רבי מנחם ציוני, רבי שמשון איש ירושלים |
בני דורו | רבי מאיר בן ברוך הלוי |
רבי יצחק אינו נזכר כמעט בכתבי חכמי אשכנז בדורו ובדורות שאחריו, ועיקר המידע על תולדותיו ותורתו של רבי יצחק עולה מהערות של תלמידו רבי שמשון איש ירושלים, בחיבורו "קיצור מרדכי". עם זאת, מכך שבשני מקורות מכונה רבי יצחק "גדול הדור", ניתן ללמוד על מעמדו כחכם מרכזי בקהילות אשכנז בתקופה זו. אלחנן ריינר סבור שלמעמדו זה הוא זכה בשנים ה'ק"ט–ה'ק"י, לאחר ש"גדול הדור" הקודם, רבי אלכסנדרי זוסלין הכהן בעל ספר "האגודה", נרצח בפרעות בארפורט, ולפני עלייתו של רבי יצחק לארץ ישראל. בשנים שלאחר עלייתו, שימש "גדול הדור" רבי מאיר בן ברוך הלוי.[2]
רבי יצחק הוא החכם הראשון הידוע שהשתמש בתואר "אסיר התקוה" ככינוי אישי, על בסיס הביטוי בזכריה, ט', י"ב.[3] יהודה לייב ביאלר סבר שהכינוי מרמז על סכנת מוות שרבי יצחק היה נתון בה וניצל ממנה.[4] ברם, לדעת ריינר "אין ספק" שלכינוי יש קשר לעלייתו לארץ ישראל, והוא רואה בכינוי זה, כמו גם כינויים נוספים שהיו בשימוש בקרב חבורתו של רבי יצחק, ביטוי לציפייה משיחית לגאולה קרובה שליוותה את חבורת העולים.[3]