טבח מאונטיין מדוז
טבח שערכו מורמונים מחופשים לאינדיאנים בשיירת מהגרים שעברה דרך שטחם ב-1857. / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
טבח מאונטיין מדוז (באנגלית: Mountain Meadows massacre) היה סדרה של התקפות על שיירת העגלות של קבוצת המהגרים חבורת בייקר-פנצ'ר (Baker–Fancher party) במאונטיין מדוז בדרום יוטה. ההתקפות החלו ב-7 בספטמבר 1857 והגיעו לשיאן ב-11 בספטמבר 1857, כאשר מרבית המהגרים נרצחו על ידי חברים במיליציה הטריטוריאלית של יוטה של המורמונים בעזרת אינדיאנים בני פאיוט. המיליציה המכונה רשמית לגיון נאוו (Nauvoo Legion)[hebrew 1] הייתה מורכבת ממתיישבים מורמונים מדרום יוטה. במטרה לא להשאיר עדים ובכך למנוע פעולות תגמול רצחו התוקפים את כל המבוגרים והילדים הגדולים – כ-120 גברים, נשים וילדים. התוקפים השאירו בחיים רק 17 ילדים שהיו בני פחות משבע שנים.
שיירת העגלות, בעיקר של משפחות מארקנסו, הייתה בדרכה לקליפורניה בנתיב שעבר דרך טריטוריית יוטה, בתקופה של עימות שכונה אחר-כך מלחמת יוטה. לאחר שהגיעה לסולט לייק סיטי המשיכה חבורת בייקר-פנצ'ר את דרכה דרומה, ובסופו של דבר עצרה למנוחה במאונטיין מדוז, מילולית "שדות האחו ההרריים", אזור גבוה שהיו בו מים ומרעה לסוסים. בזמן שהמהגרים חנו במקום, איחדו כוחות כמה מנהיגים של המיליציה, כולל אייזק הייט (Isaac C. Haight) וג'ון דויל לי, במטרה לארגן התקפה על השיירה.
במטרה ליצור מצג שווא של תוקפנות אינדיאנים הייתה התוכנית של המיליציה לחמש כמה אינדיאנים מהפאיוט דרומיים ולשכנע אותם להצטרף אל החבורה העיקרית של אנשי המיליציה שלהם, מחופשים כאינדיאנים, בהתקפה. במהלך ניסיון ההתקפה הראשון על שיירת העגלות המהגרים נלחמו בחזרה, והתפתח מצור בן חמישה ימים. בסופו של דבר החלו מנהיגי המיליציה לחשוש שמא ראו חלק מהמהגרים אנשים לבנים בין התוקפים ה"כביכול אינדיאנים" וגילו את זהות תוקפיהם. עקב כך הורה מפקד המיליציה ויליאם דיים (William H. Dame) לכוחותיו להרוג את המהגרים.
בשלב זה החלו המזון והמים לאזול בקרב המהגרים והם הרשו לכמה חברים מהמיליציה שנשאו דגל לבן להיכנס למחנה שלהם. חברי המיליציה הבטיחו למהגרים שהם מוגנים וליוו אותם מהביצורים הזמניים שהכינו. לאחר שצעדו מרחק מסוים מהמחנה תקפו אנשי המיליציה בעזרת כוחות שהתחבאו בסמוך את המהגרים והרגו את כל מי שחשבו שהוא בוגר מספיק על מנת להיות עד פוטנציאלי שידווח על ההתקפה.
לאחר הטבח קברו מבצעי הפשע בחיפזון את הקורבנות, כשהם מותירים את הגופות פגיעות לחיות הבר ולפגעי האקלים. משפחות מקומיות אימצו את הילדים שניצלו מהטבח, ורכושם של הקורבנות הוצע למכירה פומבית. חקירת האירוע, שהופסקה עקב מלחמת האזרחים האמריקנית, הובילה לתשעה כתבי אישום במהלך 1874. מתוך תשעת הנאשמים רק ג'ון דויל לי נשפט. לאחר שני משפטים בטריטוריית יוטה, הורשע דויל על ידי חבר מושבעים, ונגזר עליו עונש מוות. הוא הוצא להורג בירייה ב-23 במרץ 1877.
היסטוריונים מייחסים את הטבח לצירוף גורמים, כולל היסטריה בשל החשש לפלישה לטריטוריה של המורמונים, והטפות של מנהיגי המורמונים כנגד זרים, שהיו חלק מהתופעות החריגות של תקופת הרפורמציה המורמונית. החוקרים חלוקים בשאלה האם ההנהגה הבכירה של המורמונים, כולל בריגהם יאנג, הסיתה לטבח או שהאחריות לו היא של המנהיגים המקומיים בדרום יוטה.