הסכם ג'יי
הסכם שנחתם ב-1795 בין ארצות הברית לבין בריטניה הגדולה / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
ההסכם לידידות, סחר ושיט בין הוד מלכותו הבריטי לבין ארצות הברית של אמריקה (באנגלית: Treaty of Amity, Commerce, and Navigation, Between His Britannic Majesty and the United States of America, ידוע בדרך כלל כהסכם ג'יי, באנגלית: Jay Treaty, או Jay's Treaty) היה הסכם שנחתם ב-1794 בין ארצות הברית לבין ממלכת בריטניה הגדולה שמנע מלחמה, פתר סוגיות פתוחות שנותרו מחוזה פריז שנחתם ב-1783, והוביל לסיומה של מלחמת העצמאות של ארצות הברית. ההסכם אפשר עשר שנים של יחסי שלום ומסחר בין ארצות הברית ובין בריטניה בעיצומן של מלחמות המהפכה הצרפתית, שהחלו ב-1792. ההסכם נוסח על ידי אלכסנדר המילטון וזכה לתמיכתו של הנשיא ג'ורג' וושינגטון. חתימת ההסכם גרמה לזעם מצדה של צרפת ולפילוג בקרב האמריקאים. הוא ליבה את המחלוקת בין שתי המפלגות היריבות בכל אחת ממדינות ארצות הברית, המפלגה הפדרליסטית שתמכה בהסכם, והמפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית, שהתנגדה לו.
הדף הראשון של הסכם ג'יי | |
מטרה | הפגת המתחים בין ארצות הברית לבין בריטניה |
---|---|
מחבר | אלכסנדר המילטון |
חותמים |
ג'ון ג'יי ממלכת בריטניה הגדולה ויליאם גרנוויל |
מקום חתימה | לונדון, ממלכת בריטניה הגדולה |
תאריך יצירה | 19 בנובמבר 1794 |
תאריך אשרור | 24 ביוני 1795 |
תאריך כניסה לתוקף | 29 בפברואר 1796 |
שפות | אנגלית |
ההסכם, שאת המשא ומתן עליו ניהל ג'ון ג'יי, השיג את רוב המטרות של האמריקאים. בין אלו נמנו נסיגתן של יחידות הצבא הבריטי ממוצבים בטריטוריה הצפון-מערבית שהיא סירבה למסור לארצות הברית במסגרת חוזה פריז. בכך נקמו הבריטים באמריקאים שהתכחשו לסעיפים 4 ו-6 לחוזה פריז. בתי המשפט של מדינות ארצות הברית הכשילו את תשלום החובות של בעלי חוב בריטים ואישרו את העיקול של נכסי הלויאליסטים, זאת על אף ההבנה המפורשת שהתביעות בנדון יגיעו מידית לידי סיום. הצדדים הסכימו שהסכסוכים שנגעו לתקופת המלחמה, לחובות ולתוויית גבול ארצות הברית–קנדה יועברו לבוררות, והיה זה המקרה המשמעותי הראשון בהיסטוריה המודרנית של הדיפלומטיה שהועבר לבוררות, וקבע גם תקדים שבו נעשה שימוש על ידי אומות אחרות. לאמריקאים הוענקו בהסכם זכויות סחר מוגבלות במושבות הבריטיות בקריביים בתמורה לכמה מגבלות שהוטלו על ייצוא הכותנה מארצות הברית.
הסכם ג'יי נחתם ב-19 בנובמבר 1794. ביוני 1795 הוא הוגש לסנאט של ארצות הברית לאשרור. ב-24 ביוני אושרר ההסכם על ידי הסנאט ברוב מיוחס של 20 תומכים מול 10 מתנגדים. במקביל אושרר ההסכם על ידי ממשלת בריטניה והוא נכנס לתוקף ב-29 בפברואר 1796, כאשר הוחלפו רשמית מסמכי האשרור.
ההסכם זכה לתגובות שליליות מצד אנשי סיעתו של תומאס ג'פרסון בכל אחת מהמדינות. נעשה ניסיון לחסום את אשרור ההסכם בסנאט, שבסופו של דבר כשל. אנשיו של ג'פרסון חששו שקשרים כלכליים או פוליטיים הדוקים יותר עם בריטניה יחזקו את כוחה של המפלגה הפדרליסטית בהנהגתו של המילטון, יקדמו את האריסטוקרטיה, ויערערו את יסודות הרפובליקניזם. ההסכם הוביל לגיבוש החלוקה המפלגתית ששלטה בפוליטיקה האמריקאית עד 1824, בה העדיפו הפדרליסטים את הבריטים והדמוקרטים-רפובליקנים העדיפו את צרפת. ההסכם נחתם לתקופה של עשר שנים. ניסיונות להסכים על חתימת חוזה המשך ב-1806 כשלו כאשר ג'פרסון דחה את הסכם מונרו-פיקני (Monroe–Pinkney Treaty), והמתחים הסלימו לקראת פרוץ מלחמת 1812.