היסטוריה של קובה
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
קובה היא המדינה הגדולה והמאוכלסת ביותר באיים הקריביים. ראשוני המתיישבים בה היו בני הגואחנטביי, בסביבות 5300 לפני הספירה, ובעקבותיהם הגיעו גם בני הסיבוניי והטאינו. רוב התושבים היו חקלאים, אך היו בהם גם ציידים-לקטים.
קובה היא מהמקומות הראשונים אליהם הגיע כריסטופר קולומבוס בעולם החדש, ב-28 באוקטובר 1492. הספרדים החלו ליישב אותה ב-1511, והתנגדות התושבים המקומיים להם דוכאה.
במהלך קרוב ל-400 שנות שלטון ספרדי בקובה, נעלמו בהדרגה התרבויות המקומיות, והמקומיים נטמעו בספרדים. אלו פיתחו את תעשיות הסוכר והטבק, וקובה הייתה ליצואנית הגדולה בעולם של מוצרים אלה. בראשית המאה ה-19 איבדה ספרד את כל מושבותיה באמריקה הלטינית, למעט קובה ופוארטו ריקו. תנועות לאומיות החלו לקום גם בקובה, אך רובן דוכאו במהרה. לקראת סוף המאה החריף המאבק, והגיע לשיאו במלחמת עשר השנים שפרצה ב-1868 ובמלחמת העצמאות שפרצה ב-1895.
בסופו של דבר, הייתה זו מלחמת ארצות הברית–ספרד ב-1898 ששמה קץ לשלטון הספרדי בקובה. ארצות הברית כבשה את קובה, וב-1902 העניקה לה עצמאות. תיקון פלאט, שנכפה על קובה בידי ארצות הברית כתנאי לעצמאות, יצר תלות קובנית בארצות הברית, והגביל את ריבונותה. במהלך השנים הצטמצמה תחולתו של תיקון פלאט, והזכר היחיד לו כיום הוא הבסיס הצבאי האמריקני במפרץ גואנטנמו.
בראשית דרכה, הייתה קובה מדינה דמוקרטית. ב-1933 התחוללה במדינה הפיכה, שבעקבותיה שלט בה דה פקטו (ומ-1940 גם דה יורה) הרודן פולחנסיו בטיסטה, למעט הפוגה בין 1944 ל-1952. גורמים שונים ניסו לערער את שלטונו של בטיסטה, ובהם פידל קסטרו, שניסה להשתלט על בסיס צבאי ב-1953, אך נכשל, נאסר והוגלה. ב-1956 שב קסטרו לקובה, והחל בלוחמת גרילה נגד צבאו של בטיסטה, עד להשלמתה של המהפכה הקובנית בשנת 1959 ועלייתו לשלטון. קסטרו הפך את קובה למדינה קומוניסטית, ומבת ברית של ארצות הברית היא הפכה ליריבתה המרה. ארצות הברית הטילה על קובה אמברגו התקף גם כיום. המתיחות בין המדינות הגיעה לשיאה בפלישה למפרץ החזירים ב-1961 ובמשבר הטילים ב-1962. מתיחות זו התקרבה לסיומה עם חידוש היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות, שהוכרזו לראשונה בדצמבר 2014, והוצאו לפועל רשמית ביולי 2015, כאשר נפתחו שגרירויות בוושינגטון די. סי. ובהוואנה. הדרדות ביחסים נרשמה החל מ-2017.[1]