החוק החוקתי של הממלכה המאוחדת
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
החוק החוקתי של הממלכה המאוחדת נוגע לחוקי היסוד של ממשל הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד. עם המערכת הפוליטית הרציפה העתיקה ביותר על פני כדור הארץ, החוקה הבריטית אינה כלולה בדמות מסמך אחיד, אך עקרונותיה התפתחו במשך מאות שנים מחוקים, פסיקות, מוסכמות פוליטיות ומוסכמות חברתיות. בשנת 1215, המגנה קרטה הכפיפה את המלך לקרוא ל"ייעוץ משותף" או לפרלמנט, לקיים בתי משפט במקום קבוע, להבטיח משפט הוגן, להבטיח תנועה חופשית של אנשים ולשחרר את הכנסייה משליטת המדינה; הוא גם עיגן את זכויותיהם של אנשים "פשוטים" להשתמש באדמה.[1] לאחר מלחמת האזרחים האנגלית והמהפכה המהוללת של 1688, הפרלמנט זכה בעליונות על המלך, כמו גם על הכנסייה ועל בתי המשפט, ומגילת הזכויות משנת 1689 רשם כי "בחירת חברי הפרלמנט צריכה להיות חופשית". חוק האיחוד של 1707 איחד את אנגליה, ויילס וסקוטלנד, בעוד שאירלנד הצטרפה בשנת 1800, אך הרפובליקה של אירלנד נפרדה רשמית מהממלכה ב-1921 באמצעות סכסוך מזוין מר. לפי חוק ייצוג העם (זכיינות שווה) משנת 1928, כמעט כל גבר ואישה בוגרים זכאים להצביע לבית המחוקקים הבריטי. בריטניה היא חברה מייסדת של ארגון העבודה הבינלאומי (ILO), האו"ם, חבר העמים, מועצת אירופה וארגון הסחר העולמי (WTO).[2] עקרונות הריבונות הפרלמנטרית, שלטון החוק, הדמוקרטיה והבינלאומיות מנחים את המערכת הפוליטית המודרנית של בריטניה.
המוסדות המרכזיים של הממשל המודרני הם הפרלמנט, הרשות השופטת, הרשות המבצעת, שירותי המדינה וגופים ציבוריים המיישמים מדיניות וממשלים אזוריים ומקומיים. הפרלמנט מורכב מבית הנבחרים, הנבחר על פי אזורי בחירה, ומבית הלורדים שמתמנה ברובו על פי המלצת סיעות חוצות מפלגות. כדי לחוקק חוק חדש לפרלמנט, צורת החקיקה הרמה ביותר, שני הבתים חייבים לקרוא, לתקן או לאשר את הצעת החקיקה שלוש פעמים. בראש מערכת המשפט עומד בית המשפט העליון של בריטניה בן שנים עשר חברים. מתחתיו פועלים בית המשפט לערעורים עבור אנגליה וויילס, בית המשפט לערעורים בצפון אירלנד, ובית המשפט של סקוטלנד. מתחת לאלה מסתתרת מערכת של בתי משפט גבוהים, בתי משפט הכתר, או בתי דין בהתאם לנושא בתיק. בתי המשפט מפרשים חוקים, מקדמים את המשפט המקובל ואת עקרונות השוויון המשפטי ויכולים להשפיע על שיקול דעתה של הרשות המבצעת. בדרך כלל לבתי המשפט בבריטניה אין סמכות להכריז על חוק פרלמנטרי שאינו חוקתי. בראש הרשות המבצעת עומד ראש הממשלה, שעליו לפקוד רוב בבית הנבחרים. ראש הממשלה ממנה קבינט של אנשים שמובילים כל מחלקה ומרכיבים את ממשלת הוד מלכותו. המלך עצמו הוא דמות טקסית, שנותן הסכמה מלכותית לחוקים חדשים. לפי המוסכמה החוקתית, המלך אינו גוזל את התהליך הדמוקרטי ולא סירב להסכמה מלכותית מאז הצעת חוק המיליציה הסקוטית ב-1708. מעבר לפרלמנט ולקבינט, שירות המדינה ומספר רב של גופים ציבוריים, ממשרד החינוך ועד שירות הבריאות הלאומי, מספקים שירותים ציבוריים המיישמים את חקיקות וממלאים זכויות פוליטיות, כלכליות וחברתיות.
בפועל, מרבית ההתדיינות החוקתית מתרחשת באמצעות סכסוכים במשפט המנהלי, הנוגעים להפעלת גופים ציבוריים וזכויות אדם. לבתי המשפט יש סמכות מובנית של ביקורת שיפוטית, לוודא שכל מוסד פועל על פי חוק. מלבד הפרלמנט עצמו, בתי המשפט רשאים להכריז על מעשיו של כל מוסד או איש ציבור בטלים, כדי להבטיח ששיקול הדעת ייעשה רק באופן סביר או מידתי. מאז הצטרפותה של בריטניה לאמנה האירופית לזכויות אדם ב-1950, ובמיוחד לאחר חוק זכויות האדם משנת 1998, בתי המשפט נדרשים לבדוק האם החקיקה תואמת נורמות זכויות האדם הבינלאומיות. אלה מגינים על זכויותיו של כל אדם מפני כוח ממשלתי או תאגידי, לרבות חירות מפני מעצר שרירותי, הזכות לפרטיות מפני מעקבים בלתי חוקיים, הזכות לחופש הביטוי, חופש ההתאגדות לרבות הצטרפות לאיגודים מקצועיים ונקיטת פעולות שביתה, חופש ההתארגנות וחופש המחאה. כל הגופים הציבוריים והפרטיים המשפיעים על זכויותיהם וחירויותיהם של התושבים נתונים לביקורת משפטית לפי החוק.