הודו הדנית
המושבות הדניות בהודו בין 1620–1869 / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
הודו הדנית (בדנית: Dansk Ostindien) היא השם שניתן למושבות הדניות בהודו שהתקיימו בין 1620–1869. הדנים החזיקו במושבות ותחנות סחר באזורים שונים, בהם מקומות המשתייכים כיום לטמיל נאדו, קרלה, אנדרה פרדש, מערב בנגל ואיי ניקובר. הנוכחות הדנית-נורווגית באזור לא היוותה איום על המעצמות הגדולות ששלטו בהודו באותם ימים[1]. הנקודות בהן שלטו הדנים בהודו, בדומה למקומות אחרים בעולם, היו בדרך כלל דלות במשאבים והם לא הצליחו להשתלט על נתיבי סחר או לבסס מונופול, בניגוד לבריטים, הצרפתים והפורטוגלים[2][3].
מפת ההתיישבות הדנית בהודו | |
ממשל | |
---|---|
ראש מדינה | מלך דנמרק |
שפה נפוצה | דנית, טמילית, הינדי, בנגלית, טלוגו |
עיר בירה | פורט דנסבורג |
היסטוריה | |
הקמה | 1620 |
תאריכי הקמה | 1620 |
פירוק | 1869 |
תאריכי פירוק | 1869 |
ישות יורשת |
|
חרף החסרונות שלהם בהודו, הצליחו החברות הדניות-נורווגיות לשמר את השליטה שלהן במושבות ולעיתים אף לנצל מלחמות בין מעצמות גדולות יותר כדי לבסס את מעמדן כמקום נייטרלי בו ניתן לסחור[4][5]. מסיבה זו, הנוכחות של דנמרק בהודו הצליחה להתקיים למשך שנים רבות, עד שבסופו של דבר, עם העלייה בכוחם של הבריטים בתת-היבשת, נמכרו כל האחזקות הדניות לבריטניה.