דמגוגיה
שיטת שכנוע המבוססת על טיעונים לא תקפים / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
דמגוגיה (מיוונית demagogia הנהגת העם הפשוט) או מַלְהִיגוּת,[1] היא שיטת שכנוע מניפולטיבית להעברת מסרים בהתבסס על פנייה לרגש הפחד, או לחלופין, שימוש באמירות ריקות מתוכן רלוונטי למסר הנדון.[2] לעיתים, השימוש בדמגוגיה גובל בעיוות המציאות, באמצעות אזכורים סלקטיביים של עובדות, ושימוש בכשלים לוגים אחרים. הדמגוגיה שונה משיטות רטוריות אחרות כמו הומור וסרקזם.
דמגוג או מעורר מהומות הוא מנהיג עממי, מנהיג אספסוף, או מנהיג פוליטי בדמוקרטיה שזוכה לפופולריות על ידי גירוי האנשים הפשוטים נגד אליטות, במיוחד באמצעות ביטויים שמעוררים את תשוקות ההמונים, פנייה לרגשות על ידי תקיפת שעיר לעזאזל, הגזמה של סכנות במטרה לעורר פחדים, שקר בשביל השפעה רגשית, וכדומה. רטוריקה הנוטה ליצור רעש הגובר בקולו על התלבטות מנומקת ולעודד פופולריות פנאטית.[3] דמגוגים מבטלים נורמות קבועות של התנהגות פוליטית, או מבטיחים או מאיימים לעשות זאת.[4]
שימוש בדמגוגיה נחשב לנפוץ בקרב פוליטיקאים וכן בתחומי השיווק והפרסום. דמגוגיה עלולה להתקיים גם בחלק מהתקשורת המסחרית - לדוגמה בצהובונים, כותרות של עיתונים, בדיווחי התקשורת על מחקרים מדעיים ועוד. בעוד שרוב הפוליטיקאים משתמשים במידה מסוימת בדמגוגיה או בהצגת נתונים חלקיים ופניה לרגש, לא כל פוליטיקאי הוא בהכרח דמגוג. דמגוגים פולטיים מוכשרים ועקביים הם מסוכנים במיוחד שכן הם עלולים להגביר קיטוב פוליטי מזיק ואף להוביל להרס של דמוקרטיות על ידי הפיכה עצמית. דמגוגים מפורסמים בתקופה המודרנית כוללים את אדולף היטלר, יואי לונג ו-ג'וזף מקארתי.
באמרה שנונה הסביר וינסטון צ'רצ'יל מהי פוליטיקה ודמגוגיה: "הפוליטיקה היא היכולת לחזות מה יקרה בעתיד, בתוספת היכולת להסביר לאחר מעשה מדוע זה לא קרה".[5]